מהי הדרך לערוך צוואה בעל פה?

האם בני זוג ב”פרק ב'” זכאים לרשת זה את זו?

האם בני זוג שאינם מקיימים מגורים משותפים ברציפות ייחשבו ידועים בציבור לפי חוק הירושה?

אשה בסוף שנות ה – 50 לחייה הלכה לעולמה בפתאומיות, עקב מחלה שהתגלתה בחודשיים האחרונים לחייה.

המנוחה היתה גרושה, אך בעשור האחרון לחייה קיימה מערכת יחסים זוגית – (“פרק ב”). בני הזוג שכרו דירה במשותף, וניהלו את משק ביתם בחשבון בנק משותף. על אף שלצורך עבודתו שהה בן הזוג בחו”ל לעתים תכופות, ניהלו בני הזוג חיים משותפים, בדירה ששכרו יחד בארץ ובחופשות משותפות בחו”ל.

בני הזוג לא חתמו על הסכם ממון ביניהם.

מנישואיה היו למנוחה שני ילדים.

המנוחה לא הותירה צוואה בכתב, וילדיה טענו שלפני פטירתה, בהיותה במצב “שכיב מרע” (אדם הלוקה במחלה קשה, שהנו על ערש דווי), היא ערכה צוואה בעל פה, שאותה יש לקיים. במסגרת צוואה נטענת זו, זוכים ילדיה ונכדיה של המנוחה בחלק הארי של עיזבונה.
בן הזוג טען מנגד, כי צוואה כזו לא נערכה מעולם, ועל כן יש לחלק את עיזבון המנוחה לפי צו ירושה שינתן, ולהעניק לו את חלקו בעיזבון המנוחה, מכח היותו בן זוגה (כמחצית העיזבון).
ילדי המנוחה הוסיפו וטענו, כי מאחר שבני הזוג הנהיגו בחייהם הפרדה רכושית, ומטעמים נוספים, בן הזוג אינו ידוע בציבור של המנוחה, ואינו זכאי לרשת אותה כלל.

ביהמ”ש נדרש להכריע בשאלת קיומה של צוואה בעל פה, ובשאלת היותו של בן הזוג ידוע בציבור של המנוחה, אשר זכאי לרשת אותה על פי דין.

צוואה בעל פה היא אחת הדרכים לעשיית צוואה, בהתאם לחוק הירושה. בניגוד לדרכים האחרות לעשיית צוואה, צוואה בעל פה נלמדת מעדותם של מי ששמעו את רצון המצווה, והם אלה שהעלו אותו על הכתב, מבלי שהמצווה קרא את תוכן הדברים וחתם עליהם. בנסיבות אלה, קיים חשש שהצוואה בעל פה אינה מבטאת את רצונו האמיתי של המצווה, ולכן בחוק הירושה נקבעו דרישות שקיומן הוא תנאי לתוקפה של הצוואה בעל פה.

דרישות החוק לעשיית צוואה בעל פה הן: היות המצווה שכיב מרע או מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות; הצווי ייעשה בפני שני עדים השומעים לשונו של המצווה; דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון דברים; זכרון הדברים ייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל הרשם לענייני ירושה; רישום זכרון הדברים, החתימה עליו והפקדתו כאמור, ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם; אם בחלוף חודש ימים לאחר שחלפו נסיבות שהצדיקו עשיית הצוואה בעל פה המצווה עודנו בחיים, הצוואה בעל פה בטלה.

בנוסף לדרישות החוק, התווספה דרישה מהותית, מכח הפסיקה, להוכחת גמירת הדעת של המנוח לצוות בעל פה, כלומר רצון שלם וכוונה מוגמרת לצוות בדרך זו.

אם נפלו פגמים בחלק מהתנאים (שאינם תנאי יסוד) לעשיית הצוואה בעל פה, רשאי בית המשפט לקיים את הצוואה על אף אותם פגמים, ובלבד שלא היה לבית המשפט ספק כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה.

לטענת ילדי המנוחה, מספר ימים לפני פטירתה, ביקשה המנוחה מקרוב משפחה שלה שהוא עורך דין במקצועו, לערוך לה צוואה בכתב. עורך הדין העיד כי נפגש עם המנוחה בבית החולים, וקיבל ממנה הנחיות לעריכת צוואה בכתב. עוד העיד עורך הדין, כי באותו מעמד הביעה המנוחה באוזניו חשש שימיה ספורים, ולכן ביקש מאשת אביה של המנוחה, אשר היתה בבית החולים, להיכנס לחדרה של המנוחה, ולשמוע מפיה את רצונותיה האחרונים.
עוד טענו ילדי המנוחה, כי לאחר הדברים האלה, סר עורך הדין למשרדו, וערך למנוחה טיוטת צוואה בכתב לחתימתה.
לטענתם, בחלוף יומיים, הגיע עורך הדין לבית החולים, עם טיוטת הצוואה שהכין, לבקשת בתה של המנוחה, אך בשל התדרדרות במצבה הרפואי של המנוחה, לא התאפשרה פגישה בין עורך הדין לבין המנוחה, והיא נפטרה מבלי לחתום על טיוטת הצוואה.
ילדי המנוחה ועורך הדין טענו שהמפגש בבית החולים, שבו אמרה המנוחה את הנחיותיה לעריכת צוואה בכתב מהווים למעשה צוואה בעל פה.
עורך הדין טען, כי בערב הפטירה ערך זכרון דברים המפרט את נסיבות עריכת הצוואה בעל פה, לכאורה, וזכרון הדברים הופקד אצל הרשם לענייני ירושה בחלוף חודש ממועד פטירת המנוחה, עקב נסיעת עורך הדין לחו”ל.

בן הזוג טען כי המנוחה לא ערכה צוואת שכיב מרע, וכי בני משפחתה יצרו לה צוואה יש מאין, על מנת להדירו מחלקו בעזבונה, ולזכות במלוא עזבונה, שלא כדין.

ביהמ”ש לענייני משפחה קבע כי המנוחה לא ערכה צוואה בעל פה, וכי גרסת בני משפחתה אינה אמינה. לפיכך ניתן צו ירושה למנוחה.

עוד קבע ביהמ”ש לענייני משפחה, כי גם אם המנוחה קיימה פגישה עם עורך דין לצורך מתן הנחיות לעריכת צוואה בכתב, הרי שכל עוד לא חתמה על המסמך שנערך בעקבות אותה פגישה, המנוחה לא גמרה בדעתה לצוות, ולא התכוונה שהוראותיה יתגבשו לכדי צוואה תקפה, ובפרט לא גמרה בדעתה לצוות בעל פה.

בנוסף קבע ביהמ”ש לענייני משפחה, כי הוכח שבעת המפגש הנטען עם עורך הדין בבית החולים, המנוחה לא היתה במצב “שכיב מרע”, וכי לא סברה שימיה ספורים.

ביהמ”ש לענייני משפחה קבע, כי הרעיון לשוות למפגש עם עורך הדין בבית החולים מעמד של צוואה בעל פה התגבש אצל בני משפחתה של המנוחה ואצל עורך הדין רק לאחר פטירתה של המנוחה, משלא הצליחו להחתימה על הצוואה שערכו לה. בנוסף נקבע, כי ההנחיות לעריכת הצוואה, ככל שניתנו, לא נאמרו בפני שני עדים, כנדרש לפי סעיף 23 לחוק הירושה, כי זכרון הדברים לא נערך בסמוך למועד קרות הארועים, אלא רק לאחר פטירת המנוחה, וכי זכרון הדברים הופקד אצל הרשם לענייני ירושה באיחור ניכר.

לעניין בן הזוג, קבע ביהמ”ש לענייני משפחה כי אין ספק בדבר מערכת היחסים הטובה שהיתה בין המנוחה לבן הזוג, כי הוא זכאי לרשת את המנוחה מכח היותו בן זוגה, וכי בני משפחתה של המנוחה העלו טענות שקריות, לעניין זוגיות הצדדים, על מנת לנשלו מחלקו בעיזבון המנוחה. בנוסף קבע ביהמ”ש לענייני משפחה, כי לא הוכח שבני הזוג התכוונו להנהיג ביניהם הפרדה ממונית לאחר פטירתם.

ילדי המנוחה ערערו לבית המשפט המחוזי, אשר סמך את ידיו על פסק הדין שניתן בביהמ”ש לענייני משפחה.

ביהמ”ש העליון דחה את בקשת רשות הערעור שהגישו ילדי המנוחה, ולפיכך נותר פסק הדין של ביהמ”ש לענייני משפחה על כנו.

הכרעה בבקשת רשות הערעור בביהמ”ש העליון ניתנה בשנת 2012.

כל הדיונים בתיק זה התקיימו בדלתיים סגורות.

משרדנו ייצג בתיק זה את בן הזוג.

במידה שהינכם מעוניינים בשירותי עורך דין, נשמח לעמוד לשירותכם. זיו פוקס ושות’, עורכי דין ונוטריון מזמינים אתכם לפנות אלינו בטלפון מס’: 04-8674776. הצוות המקצועי שלנו עומד לרשותכם, וישמח לתאם עמכם פגישת היכרות במשרדנו, ברחוב ירושלים 10 בחיפה.

מאמר זה אינו מהווה ייעוץ משפטי מקצועי או חוות דעת, או תחליף ליעוץ משפטי אצל עו”ד, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושא. בכל מקרה ספציפי, נא לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין.

כל הזכויות שמורות לזיו פוקס ושות’, עורכי דין ונוטריון.

השארת תגובה